<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימן פ"ז</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ועל אשר אדוני אומר דקשיא ליה ואימא ה"נ דיוצא ליהרג הוה כטרפה שהרג ולא היה לו לידון בחמורה אחר שנגמר דינו לקלה כדמוקי לה תלמודא בנגמר דינו לקלה. ומתוך טעם זה קשיא ליה למר דידיה אדידיה [סנהדרין פ"א ע"א] ומהיוצא ליהרג דנחנקין דקא פריך מ"ש בנו ומ"ש אחר ודרשינן במקויים שבעמך הא לאו הכי הוי חייב. ומשני מר דשאני חבלתו ממיתה וההוא דבאו שניים בחד בשבא ונגמר דינו דמכות וכו' תליא טעמא משום טעמא דטרפה דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה [מכות ה' ע"א]. על ראשון ראשון אשיבך. יוצא ליהרג לא הוי כטרפה דטרפה מיחתכי סימניה והאי לא מיחתכי סימניה. ואפילו רבנן דפליגי בגוסס בידי אדם אדר' יהודה בן בתירה ומדמי ליה לטרפה, בגמר דינו מודו לגוסס בידי שמים, דהא לא איתעביד ביה מעשה. ועוד דסתמא כר' יהודה נמי בערכין [ו' ע"ב] יוצא ליהרג דמקדיש ומעריך לכל דבריו כחי, אלא שלא ניתן לחזרת ב"ד, דהא דנין בו ביום וגומרין למחר ואם יחזירוה צריך לגמור החמורה למחר ונמצאת מענה את דינו כדמסיק בערכין [ז' ע"א]. ויש לומר דמשום הכי בעי חייא [סנהדרין פ"א ע"א] מרבה בר נתן מנא הא מילתא דאמור רבנן מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה וסמוך ליה אקרא דנראה דבו ביום דנין וגומרין וא"מ למחר דהא גלי קרא הכא ולא שאר דברים כדאמרינן בערכין. נחזור על הראשונים, נראה בעיני דפירושא הכי איתא. יוצא ליהרג הרי הוא כגוסס בידי שמים, והא דאמרינן במכות באו שניים ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני וכו' עד דבשעתא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא, ואילו [היו] ממיתין אותו בכל מיתה שהם יכולין להמיתו [שלא] ע"י ב"ד מצוה עבדי אבל לא מן המובחר אי נמי טעו ומה בכך. תדע דקאמר ה"נ גבי ממונא דבעידנא דקא מסהדי בר תשלומין הוא ומה שייך הכא עדות שאי אתה יכול להזימה אלא זה גורם לפרוע החוב בכל ענין ותבא עליו ברכה, אלא אינו מן המובחר משום מדבר שקר תרחק, אי נמי טעו. ועוד תדע דגבי טעה מפרש טעמא בהדיא [משום דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ובמכות אמר טעמא] דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא. וסברות שחלקת בין חבלה למיתה ומלקות לא הוצרכו מעתה, גם אינן נראות אפילו לדבריך, דאליבא דרב ששת משנינן מקויים שבעמך ורב ששת דמוקי באין מסרבין [לא קיי"ל כוותיה], א"כ משכוני נפשך אדרב ששת למה, כי היכא דטעה בהא טעה בהא. ודע לך כמו רוב גוססין למיתה כך רוב נגמר דינן למיתה ודינן שוה, אבל משום הזמה ליכא. והא דקאמרינן בהנחנקין ה"פ אחר נמי ליחייב ומשני גברא קטילא הוא והוי הפקר ולא משום הזמה, אלא כיון דרשע הוא הוי הפקר, וסברא הוא ואכתי לא קים לן [הא דמשני] בעושה מעשה עמך. ותדע דאילו משום הזמה לא הוה פריך תלמודא אחר נמי ליחייב כדמוכחא בסיפא כי שני בשעשה תשובה ופריך אי הכי אחר נמי ואי משום הזמה אטו תשובה מגרעה להאי טעמא. והאי דרב ששת דביישו ישן ומת דגריס רבנו שלמה משום דקשיא ליה היכא דלא מת מתניתין היא [ב"ק פ"ו ע"ב] המבייש את הסומא ואת הערום ואת הישן חייב ובעיא היא בהחובל ביישו ישן ומת, נ"ל כגירסת הספרים והאמר רב ששת ביישו ישן ואיוצא ליהרג קאי ול"ג (ביישו) ומת. וה"פ רב ששת מוקי לה בשאין מסרהבין וכו' בנו ואחר שוין. אי הכי אחר נמי ליחייב, אחר גברא קטילא הוא והוי הפקר כיוון דרשע הוא. והוי ליה לפרוכי אי הכי בנו נמי אלא דנטר ליה עד סיפא ופריך והאמר ר' ששת ביישו חייב, ביישו ליוצא ליהרג חייב וא"כ לא הוי הפקר, ומשני כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה בין הכל כגון שהכהו ערום ולא דלינהו זיקא למאניה אלא ערום לגמרי א"נ בענין אחר הרבה שאין בין הכל שוה פרוטה. ופריך והאמר ר' יוחנן הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ומשני מאי פטור וכו' עד אלא אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך. התינח קללה הכאה מנ"ל, מקשינן הכאה לקללה אי הכי בנו נמי בשעשה תשובה אי הכי אחר נמי אמר רב מרי במקויים שבעמך אי הכי בנו נמי מידי דהוי לאחר מיתה. ומ"מ אע"ג דדריש רב ששת במקויים שבעמך ה"מ לגבי הכאה וקללה דאיתקוש, אבל לגבי בושת של יוצא ליהרג כגון העביר טליתו ממנו רקק ונגע בו הרוק פרע ראש האשה דליכא בקללה והכאה א"נ בבושת שעם הכאה מודי רב ששת דחייב, דטעמא לאו משום הפקר הוא. ובספר ישן שאני לומד בו גרסינן והאמר רב ששת ביישו חייב ולא גרסינן לא ישן ולא מת, וכן הוא אמת. וכל הך שיטה אליבא דרב ששת דפשט להו לרבנן דנעשה שליח, וליתא אלא כדרב חסדא ובמסרהבין בו כדאמרי במסקנא מאי הוה עלה וכו'. ודוק לישני גבי טרפה [סנהדרין ע"ח ע"א] קמפרש דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה וגבי אחר [שם פ"ה ע"א] קמפרש גברא קטילא הוא, פי' והפקר הוא כיוון שהוא בר קטילא, וההוא דבאו שניים ואמרו לו בחד בשבא וכו' גברא בר קטלא גברא בר תשלומין [מכות ה' ע"א] ואינו אומר גברא קטילא, ובהנחנקין לא אמר גברא בר קטלא הוא אלא גברא קטילא הוא, דהוי הפקר. ונדחה זה התירוץ, אלא מגזירת הכתוב פטרינן ליה. לפיכך אינו מקשה מדאמר רב ששת ביישו חייב, דבושת לא איתקש בין שעשה תשובה בין שלא עשה תשובה, דסברא דגברא קטילא הוא ליתא דנדחית אלא מגזירת הכתוב. ואחר פטור כשלא עשה תשובה משום עושה מעשה עמך, ובשעשה תשובה משום מקויים אהכאה וקללה דאיתקש ולא אבושת דלא איתקש. ובנו דלא עשה תשובה פטור משום עושה מעשה עמך וכשעשה תשובה חייב כדמפרש דלגבי בנו הוי כמקויים.
